סיפורים קצרים

 

בס"ד

​

לפחות מצאה אהבה/חנה קדוש בן-ברוך

​

אני יושב בפארק וכלב קטן ובודד ועצוב מתיישב לידי. הוא נושא אליי זוג עיניים גדולות ועצובות. יש בו משהו מהפנט, שלא מאפשר לי להסיט את המבט,להתעלם ולחזור לשגרת יומי. אז אני מבחין בקולר שלו. על הקולר תלויה לוחית קטנה ועליה כתוב:

"אם מצאתם את החתול שלי, בבקשה התקשרו למספר –

*********-***".

זה בוודאות לא חתול. משהו ממש מוזר קורה כאן.

אני מוציא את הטלפון מהכיס ומחייג...

 

"היי, שכנתי היקרה, נידמה לי שיש מי שיקח אותנו לבעלת החתול המהמם הזה, שסיפרת לי עליו,שמאז שמצאת אותו, את מרגישה ממוגנטת ואינך יכולה להסיר את עינייך ממנו. החתול שעליו סיפרת, שאימצת אותו השבוע ופשוט התאהבת בו ומרגישה שבי אחריו.

"מה? אין לו קולר ולכן הבנתי שאין לו בעל-בית ולא הייתי נשארת שאננה לולא צווארו היה חלק, ללא שום סימן שהוא שייך למישהו, לשמחתי הרבה".

"אינני רוצה להשבית לך את שמחתך, אך אני יושב על הספסל בפארק ומתיישב למולי כלב, עם קולר ומספר על הקולר וצמוד לקולר עוד מספר שכניראה שייך לקולר

אחר ורשום​

"אם מצאתם את החתול שלי, בבקשה התקשרו למספר

******-***. הבנתי כי הכלב העצוב, היושב מולי, הכלב הזה, עם זוג העיניים הכל-כך עצובות, ממש כמו מדבר אלי.

אני ממש חש שהוא מעביר לי מסר במבטו, כמו של אדם אשר איבד את חברו הטוב ביותר. נכנסתי לעומקו של מבט זה וקיבלתי כמו תמונה של המצב בו שרוי בעל הכלב שהיה לו גם חתול ואשר יש קשר נפשי הדוק בין שלושתם, בין בעל-הבית לבין הכלב ולבין החתול.

 

בעודי מעביר את תחושותיי לשכנתי, שמעתי אותה ספק ממלמלת, ספק מאוכזבת, מה שכך הסקתי מתגובתה.

 

"עד שהיגעתי לכימיה עם החתול?"

"תגיע ונדבר", אמרה וניתקה את הטלפון.

הלכתי לכיוון ביתה והכלב, כמו הבין את שיחתי, כמו מכיר שנים אותי ואת כוונותיי השתרך אחריי כדרוך ומוכן לכל מצב, נחוש למצוא את האבידה.

צלצלתי בפעמון ואז נפתחה דלתה של שכנתי, המוזרה קימעה, כשהחתול בידה וזנבו המרהיב, מלופף עליה, מה שעוד יותר מוזר היה עבורי.

​

היא הרי סיפרה לי שאהבתה עצומה לכל בעלי החיות, פרט לחתולים ושלצערה מצאה חתול בתוך ביתה ואינו רוצה להתפנות מהבית.

 

זכור לי רק שאמרתי לה "את לא אוהבת חתולים כי אף פעם לא הסתכלת על חתול ישירות בעיניים ואם תעשי זאת, תמצאי שהחתול יעצום עיניו כמו שולח מבט אהבה.

 

"קרה לך פעם שהתאהבת, שאהבו אותך וכמובן, אני מניח שכן, אז כך החתול עוצם את עיניו כהוכחה על תחושותיו ורגש האהבה שלו. אף שולח אנרגיה מיוחדת עד כי לעיתים מביאה מן צמרמורת מיוחדת".

 

"ארחיב את המקרה עם החתול" השיבה, " לאחר שנכנס לביתי, ניסיתי לגרש אותו ואז עצרתי קמעה. נזכרתי במילותיך וכשהיבטתי לתוך עיניו, חשתי שהוא עצוב ואז התעמקתי במבטו ולפתע עצם את העיניים לרגע"

"צדקת, ממש התרגשתי וחשתי כמו מגנט אליו. אומר לך שאהבתי אותו מיידית ונתתי לו לאכול. לאחר מכן, פרס את גופו הפרוותי עליי ואני נמסתי".

 

"איזה מזל יש לחתול הזה" חשבתי בליבי.

"שנים שאני מנסה למשוך את תשומת ליבה ואף העברתי לה מסר על התנהגות החתול, שאוליי תיתן מבטה אליי ולעיניי הממתינות לזיק וניצוץ של אהבה".    

​​

 

נכביתי מעט ולפתע נזכרתי שהפגישה בינינו, נועדה לבדוק אם הכלב מזהה את החתול ואכן כן.

 

קפץ החתול מידיה של שכנתי המוזרה והאהובה (מבחינתי), על הכלב, שעד לרגע זה ניראה עצוב ושניהם כשכשו בזנבם בהתלהבות יתרה.

 

"טוב, ניראה לי שאתה צודק ובכל זאת, אבוא איתך לבעלי הבית שלהם, ברשותך".

 

לא היה שמח ממני, שלפחות עקב ה"מחזה" הזה, אטייל איתה ואולי תינתן לי האפשרות להביע את תחושותיי כלפיה.

 

ו...כך, הובילו אותנו הכלב והחתול לביתם הטבעי.

 

נקשנו בדלת, הדלת נפתחה לרווחה ובפתח הדלת עמד בחור יפה-תואר, בעל קסם מיוחד.

הכלב והחתול קפצו עליו והוא, אותו בעל-בית נשאר פעור פה.

 

"צעד טוב עשית שהוספת קולר בצמוד לקולר של הכלב וזה מה שנתן לי לחשוב על הדרך בה נהגתי ומזל גם שנזכרתי בשכנתי והחתול שמצאה", אמרתי כלוקח אחריות עדיין על החתול והכלב.

החתול והכלב העסיקו עצמם בגינה ועדיין מצאתי עצמי מדבר כמו ללא מענה.

 

השתררה שתיקה מתמשכת.

"תודה" אמר בעל-הבית ועדיין העמיק מבטו בשכנתי והיא באותו המעמד, העמיקה עיניה בעיניו.

 

מאז ההתאהבות ביניהם, מוצא אני את עצמי, יושב בספסל בפארק, כשמידיי פעם עוברים הם, עם החתול והכלב ומנופפים לי לשלום, כניראה כמחווה על שמצאו הם את אהבתם.